החלטה בתיק בש"פ 627/05

א.        (1)    זו בקשה להארכת מעצר שניה לתשעים יום לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996.

(2)      כנגד המשיב 1 הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו כתב אישום בעבירות רצח וקשר לפשע, ובמקביל לו הוגש כתב אישום כנגד המשיב 2. על פי הנטען בכתבי האישום, בתמצית, קשרו המשיבים קשר לרציחתו של חנניה אוחנה המנוח ולאחר מכן רצחוהו. במסגרת זאת, כנטען, גנב המשיב 2, או אדם מטעמו, רכב, והמשיב 1 גנב מתוך רכב בחניונו של אוחנה שלט רחוק לפתיחת השער החשמלי של החניון. בפעם הראשונה בה המתינו המשיבים לאוחנה ברכב הגנוב על מנת להרגו, ויתרו המשיבים על המעשה כיוון שנלווה אליו אדם נוסף; אך למחרת המתינו לאוחנה פעם נוספת, ואז נלוותה אליו אשתו. המשיבים יצאו מהרכב והמשיב 2 ירה באוחנה, כנטען, מספר פעמים, בפני אשתו, בעוד המשיב 1 מצית את הרכב הגנוב על מנת לטשטש את עקבותיהם של המשיבים. כעבור זמן קצר נפטר אוחנה כתוצאת הירי. יצויין כאן, כי המשיב 1 אמור לשמש כעד תביעה במשפטו של המשיב 2 עם סיום משפטו.

ב.        (1)    עם הגשת כתבי האישום הוגשו בקשות למעצר המשיבים עד תום ההליכים. לעניין המשיב 1 נענה בית המשפט (כבוד השופט ח' כבוב) ביום 9.3.04 לבקשה, בהסכמת בא כוחו.

(2)      ביום 26.10.04 קיבלה כב' השופטת נאור את בקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב 1 ב-90 ימים נוספים (בש"פ 9474/04) החל מיום 29.10.04. השופטת נאור סברה, כי "להגנה 'תרומה' להתמשכות ההליך", בקשר לקביעת המועדים, אך גם אלמלא "תרומה" זאת, ישנה הצדקה, בנסיבות העניין - המעידות על מסוכנותו הרבה של המשיב 1 - להארכת מעצרו.

(3)      בבקשה הנוכחית טוענת המדינה, כי במהלך תקופת המעצר האחרונה של המשיב 1 נקבעו 7 מועדי הוכחות במשפטו של המשיב 1, בעוד 4 מועדים נוספים שהוצעו על ידי בית המשפט לא התאימו ליומנה של ההגנה. ביום 16.12.04, כך נטען, התקיימה ישיבה בה העיד עד התביעה האחרון במשפט הזוטא של המשיב 1, ובית המשפט נזף בבא כוחו על שלא זימן את עדי ההגנה לעניין הזוטא להמשך אותה ישיבה כפי שנתבקש מלכתחילה. בפועל נתקיימו ישיבות בשבעת המועדים שנקבעו בנובמבר-דצמבר 2004. לטענת המדינה, אם תידחה טענת הזוטא של המשיב 1, אשר מועד ההחלטה בה נקבע ליום 20.2.05, יידרשו ישיבות ספורות לסיים את פרשת התביעה בתיקו. אמנם, ישיבה ראשונה לאחר ההחלטה בטענת הזוטא נקבעה אך ליום 5.4.05 בשל יציאה לחופשה של שניים מחברי ההרכב, וכן נקבעה ישיבה נוספת אחת. המדינה טוענת, כי העיכובים במשפטו של המשיב 1 נגרמים בעיקר בשל התנהלות ההגנה, וכי יש להאריך את מעצרו אף אם משפטו לא יסתיים בתום תקופת ההארכה המבוקשת.

(4)      המדינה טוענת, כי בשל מסוכנותו הרבה של המשיב 1 והחשש להימלטותו, יש להיענות לבקשה להארכת מעצרו. טענה זהה נטענת לגבי משיב 2.

ג.        בדיון העלה בא כוחו של המשיב 1 טיעון באשר לחוקתיותו של סעיף 62, כפי שיפורט להלן. באשר למסוכנות, טען כי למשיב זה אין הרשעות קודמות, והוא התהלך חופשי 9-8 חודשים לאחר הרצח המיוחס לו, דבר המכרסם בחשש למסוכנותו, מה גם שנמצא במעקב משטרתי בתקופה שלאחר הרצח, ואילו עסק בפעילות אסורה היה הדבר ידוע לרשויות. ועוד, המיוחס למשיב זה הוא אך שריפת הרכב ששימש את שני המשיבים, ואין לראותו כחשוד ברצח. הוא מכחיש את חלקו, ולא הוצגו ראיות באשר למסוכנותו מעבר לחזקה שבדין. טענה נוספת של בא כוח המשיב 1 היא, כי לתקופת ההארכה הבאה אין מתוכננות כמעט ישיבות, ומשמעות הדיון עתה היא פתיח לדיון זהה בעוד 90 יום, ולכן אין מקום להארכה, מה גם שהמשפט עתיד להימשך זמן רב. עוד נטען, כי נמנע מן המשיב 1 להיפגש עם עורכי דינו ואף נאמרו על ידי חוקרים ומדובבים דברים בגנותם (הוגש קובץ ציטוטים). לשיטת בא כוח משיב 1, אין סיכוי שהמשפט יסתיים לפני ראשית 2006, על פי קצב שמיעת העדים. נקודת האיזון משתנה איפוא לשיטתו לטובת המשיב.

ד.        למען הסדר הטוב אפתח בטענת עו"ד שפטל בדבר חוקתיות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים).

(1)      ביסוד הטענה הוראת סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, לפיה "אין נוטלים ואין מגבילים את חרותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". מטבע הדברים, פגיעה בהוראה חוקתית זו מותנית בתנאים שבסעיף 8 לחוק היסוד, קרי, עליה להיות - לענייננו - "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". דיני העונשין בכללותם, במיוחד, הם שדה מרכזי שבו הוראת סעיף 5 נסוגה מפני פסקת ההגבלה שבסעיף 8.

(2)      בהקשר הספציפי, סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) קובע כי "נאשם שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה". סעיף 62 מסייג זאת וקובע כי על אף הוראה זו - לענייננו - "רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת. וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה".

(3)      טוען עו"ד שפטל, כי הכלל הוא סעיף 61, וסעיף 62 הוא חריג, ואין החריג יכול להפוך לכלל; התביעה חוזרת ומבקשת הארכות, בית המשפט מאשר, אין הגבלה למספר ההארכות, ונמצא כי מתאפשרת פגיעה בלתי מוגבלת בזכות החוקתית לחרות. חוק המאפשר פגיעה כזאת אינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה, ערכי המדינה והמידתיות. חוק כזה צריך להיות מוגבל בזמן, ואין החריג יכול להפוך לכלל, מה גם שבתי המשפט מתעלמים מהוראות סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, שלפיו כאשר "הוחל בגביית ראיות, ימשיך (בית המשפט - א"ר) ברציפות יום יום עד גמירא, זולת אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי אין כל אפשרות לנהוג כך".

(4)      אציין, כי טענה זו הועלתה לפני שנים אחדות על ידי עו"ד שפטל בבש"פ 3270/00 מדינת ישראל נ' אדורם הר-שפי (לא פורסם). שם היה מדובר בהארכת מעצר רביעית לאחר תשעה חודשים (חוששני שעו"ד שפטל טעה בדיון כשדיבר על הארכה ראשונה). הטענה נדחתה על ידי השופטת פרוקצ'יה, שציינה כי אף שחרות אישית היא זכות חוקתית לפי סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ניתן להגבילה מכוח סעיף 8, ואין הגבלת חרותו של מי שנתקיימו לגביו עילות מעצר בלתי חוקתית על פניה, אלא שהיא מחייבת עריכת איזונים ראויים בכל שלב של המשפט; שקלולם המתחדש של הנתונים המשתנים "הופקד בידי בית המשפט העליון, שבסמכותו לבחון במסגרת בקשות הארכת מעצר את סבירות המשך ההגבלה ... בין היתר, על פי אמת מידה של מידתיות".

(5)      אוסיף לכך, כי סוגיה זו הועלתה בדיון בקריאה השניה והשלישית בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון), תשנ"ז-1997 (דברי הכנסת, ישיבת כ"ד באדר ב' תשנ"ז (2.4.97) עמ' 5958)). חבר הכנסת בנימין אלון סבר שיש לקבוע תקרת זמן להארכות לפי סעיף 62, לארבע שנים - שכן אי מקום לסעיף ללא הגבלה, אף אם ניתנה הסמכות לשופט בית משפט העליון. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, ח"כ שאול יהלום, השיב (עמ' 5959), כי הדבר עלול לאפשר לנאשם להאריך את משפטו בדרכים שונות מעל ארבע שנים כדי להשתחרר, ולכן מסור הנושא לבדיקה שיפוטית בבית המשפט העליון.

(6)      אינני סבור שהקושי בנושא דנן טמון בשאלה חוקתית. בדיקה חוקתית בוחנת אם ישנה פגיעה בזכות אדם חוקתית על ידי חוק פלוני, ואכן כזאת ישנה בכל חוק של מעצר או מאסר. אחר כך נבחנת חוקתיות הפגיעה, אם נעשית היא בחוק או מכוחו, אם הולם הוא את ערכי המדינה, אם נועד לתכלית ראויה ואם הוא מידתי. ראו לאחרונה ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 342-341. בענייננו הסמכות להארכה קבועה בחוק, ואם כן מתקיים תנאי זה. ואשר לערכי המדינה - ולעניין זה כל מדינה - הללו מאפשרים מעצרו או מאסרו של אדם בהקשר פלילי, ולענייננו ספציפית אין דופי ערכי במעצרו עד תום ההליכים של אדם שהוגש נגדו כתב אישום, ואשר נתקיימו לגביו עילות מעצר; התכלית ראויה - הגנה על שלום הציבור ובטחונו. ובאשר למידתיות, החוק מחייב בכל שלב (וכמובן עוד בטרם כתב אישום, במעצר "ימים") בחינה שיפוטית, החל מעשרים וארבע שעות לאחר המעצר (למעט שבת וחג); והוא מאפשר עיון מחדש במהלך המעצר, ואם נתקיימו נסיבות המצדיקות זאת עשויה החלטת המעצר להשתנות. הוא הדין לדיון בבית משפט זה לפי סעיף 62. אין איפוא דופי חוקתי בסעיף 62, אך באשר ליישומו, הדיון בפני בית המשפט העליון כמובן מטיל על בית המשפט אחריות מיוחדת: כותבת ד"ר ח' זנדברג (פירוש לחוק המעצרים סעיף 13 עמ' 106, 107): "אין מגבלה (פורמלית) על מספר הפעמים בהן ניתן לצוות על הארכת מעצר. מדובר, אם כן בסמכות מרחיקת לכת מבחינת הפגיעה בזכויות החשוד והנאשם. אין תימה איפוא כי הסמכות האמורה ניתנה על ידי המחוקק לשופט בית המשפט העליון בלבד ... אכן, אין לכחד, כי מצב העומס בבתי המשפט, ברובם, הוא קשה. הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי אינה מתקיימת במקרים רבים, והתוצאה היא השתהותם של הליכים, כך שבתיקים מסוימים מתבקשת הארכה ב-90 יום פעם אחר פעם, והיו מקרים שבהם, עם השתנותה של נקודת האיזון, הוחלט על שחרור לחלופת מעצר אך ורק בגלל חלוף הזמן; עו"ד שפטל הציג מספר החלטות כאלה. ההתמודדות עם הסוגיה קשה, והאיזון בין אינטרס ציבורי לבין זכויות החרות של העצור רחוק מלהיות קל.

(7)      הנושא מעורר איפוא שאלה פרשנית ויישומית, תוך נקודת המוצא המשפטית שבשימוש בסמכות לפי סעיף 62 יש לשחרר את הנאשם לפי מצוות המחוקק, אלא בקיומם של נימוקים כבדי משקל נגד זאת, בתוך השתנות האיזון (ראו מ' שלגי וצ' כהן, סדר הדין הפלילי מה' 2, 180-179). עוצמת שיקולי המעצר הנדרשת להארכה גוברת עם כל הארכה. עם זאת, כשהמדובר למשל בחשש לבטחון הציבור ובמסוכנות "אין בית המשפט חייב לבחון את החשש רק במעגל צר של סכנה לאדם זה או אחר, אלא הוא רשאי לבחון את החשש גם במעגל רחב של סכנה לציבור הרחב" (שם, וראו בש"פ 4077/98 מדינת ישראל נ' צ'ורני, פ"ד נ"ב(3) 241, 246 - השופט זמיר).

ה.        (1)    יש עתה לבחון את הבקשה לגופה, במסגרת האיזונים. בדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים בשעתו ניתנה הסכמת המשיב 1 למעצר. בבקשה תואר חומר הראיות, הכולל התוודויות בפני חוקרים ומדובבים, שחזור מפורט ומדויק ועוד. ככל שאלה נכונים, חזקת המסוכנות גבוהה והיא בעינה, וכבר ציינה השופטת נאור כי המדובר בענייננו בחמורה שבעבירות - רצח אכזרי, תוך נחישות. נכון לשעה זו, לא חל שינוי בעוצמת הראיות לכאורה בהחלטה שיפוטית. אכן, עיינתי בטענות בא כוח המשיב באשר לאמירות גורמים בחקירה בקשר לעורכי דינו של המשיב 1, וגם בחומרים האחרים שהוצגו, אך הדעת נותנת כי אלה ייבחנו על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת ההחלטה במשפט הזוטא. עד אז עומדות בעינן הראיות לכאורה. בכך שונה ענייננו, לעת הזאת, למשל מפרשת בש"פ 10697/02 מדינת ישראל נ' ישייב (השופט מצא) (לא פורסם), בה שוחררו נאשמים ברצח לחלופת מעצר, בין השאר, לאחר שבית המשפט המחוזי סבר כי הראיות אינן בעוצמה מספקת (בהחלטת בית משפט זה ניתן אמנם אף משקל רב לשאלת שמיעת הראיות והעומס בבית המשפט המחוזי).

(2)      ועוד, באשר להתמשכות המשפט (שהייתה גם עילת שחרור לחלופה בתיק אחר שהציג ב"כ המשיב 1, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסר אלדין (השופטת פרוקצ'יה), וישנן דוגמאות נוספות. אכן נתתי אל לבי את דברי עו"ד שפטל באשר למספר הישיבות המועט שנקבע לשלושת החודשים הבאים, מעבר להחלטה בעניין הזוטא. ואולם, הדבר כרוך ביציאת חלק מן ההרכב לחופשה, דבר שאין לבוא עליו בטרוניה. עד כה התקדם המשפט לשלב של ערב הכרעה בטענת זוטא, שהוא מטבע הדברים שלב מרכזי בתיק שבו כנמסר ישנם הודאה ושחזור מצד משיב 1, ולפיכך - אף אם ישנה עדיין כברת דרך לעבור - חלה התקדמות ממשית בתיק. אמנם, עו"ד שפטל סבור כי שמיעת התיק, על פי דרכו שלו כסניגור בתיקים חמורים כאלה, ובגזירה שווה מהם, עלולה להימשך זמן רב, אך הדבר מסור כמובן להחלטות בית המשפט, ועניין הזוטא הוא מן החשובים שבנושאים. במכלול האיזונים החלטתי להאריך את מעצרו של המשיב 1 בשישים יום מיום תום מעצרו הנוכחי.

(3)      מועד זה יאפשר לצדדים לעיין בנושא לאחר ההחלטה במשפט הזוטא, ככל שהמדובר בעוצמת הראיות, והמדינה תחליט אם רצונה לשוב ולבקש הארכה, לפי הנסיבות שישררו. לעת הזאת, איני רואה מקום לשקול חלופה, בגלל המסוכנות הרבה, ואיני סבור כי נקודת האיזון כבר נעה לכיוון זה, אף אם מביאים בחשבון העדר הרשעות קודמות. אוסיף, כי הדעת נותנת שבית המשפט המחוזי, בהתחשב בכך שלתקופה הקרובה נקבעו ישיבות מעטות בלבד, יקבע ככל הנחוץ ישיבות צפופות בחודשים שלאחר אפריל.

           ניתנה היום, י"ג בשבט תשס"ה (23.1.2005).